ביקור בארץ

פוסט על תחושות, מחשבות, וגעגועים.

הטיולים שלנו לחו״ל בעבר, נמשכו לכל היותר שבועיים – שבועיים וחצי. לא חשוב אם זה היה טיול לתאילנד או ארה״ב, לא משנה עד כמה נהנתי מהחופש, הנופים, האוכל והקניות, אחרי שבועיים הגעגועים השתלטו, ואני רציתי לחזור הביתה לאהובים שלי, לנוף המוכר, לטעם של האוכל הביתי. למקום הבטוח והנוח שלי.

המסע שלנו

כשהתחלנו לחשוב ברצינות על יציאה למסע, עלו הרבה שאלות, והשאלה הכי משמעותי עבורי הייתה איך אתמודד עם הגעגוע לאהובים, עם החוסר ביציבות ובתחושה של בית. הפעם זה לא טיול של שבועיים כבעבר, הפעם אנחנו יוצאים למסע ארוך.

הגדרנו למסע מסגרת זמן של שנה. השכרנו את הבית לשנה ואני חתמתי על חל״ת לשנה. יחד עם זאת, היה לי ברור, ששנה זה משך זמן ארוך מידי עבורי, להיות רחוקה מהמשפחה, החתולים, והחברים האהובים שנשארו בארץ, ולכן, קנינו מראש כרטיס הלוך חזור, כך שהיה לנו תאריך ידוע מראש לביקור בארץ.

את המסע שלנו, התחלנו בפאי הקסומה שבצפון תאילנד. אחרי חודש וחצי בפאי, יצאנו לטיול בן שבועיים בלאוס וחזרנו לחודש וחצי נוספים בצ׳אנג מאי. במשך קרוב לארבעה חודשים צברנו אין סוף חוויות. עבדנו מרחוק, טיילנו בנופים מדהימים, הכרנו חברים חדשים, אכלנו אוכל טעים ושתינו שייקים צוננים. על פניו הכל נראה מושלם. מלבד דבר אחד, הגעגועים.

נכון שזה לא מה שהעסיק אותי כל הזמן, אבל זה בהחלט העסיק אותי. אז התכתבתי בוואצאפ ועשיתי שיחות וידאו בכל הזדמנות (בכל זאת יש פערי שעות), קיבלתי תמונות של החתולים המתוקים שלי, אבל זה לא הספיק. רציתי לראות את האנשים פנים אל פנים, רציתי ללטף את החתולים, התגעגעתי לטעמים ולריחות המוכרים.

כשדיברתי על זה עם סער ועם חברים שהכרנו במסע, נראה היה שהם לא מבינים ו/או לא מזדהים עם התחושות שלי.
נראה שכולם מלבדי, שלמים עם המסע שלהם. הרגשתי לבד במערכה.

לשמחתי הרבה, בתחילת נובמבר, רוני שלי ופלג שלה, שיצאו לטיול אחרי צבא, הגיעו אלינו לביקור בצ׳אנג מאי וישנו בדירה שלנו במשך שבוע וחצי. באמצע דצמבר הם הגיעו ליומיים נוספים לפני שהמשיכו בדרכם ללאוס.
פתאום הדירה הייתה מלאה, היה רעש של אנשים, הכנו יחד ארוחות טעימות, הכיור התמלא כלים, ומכונת הכביסה עבדה בלי הפסקה. לרגע זה הרגיש לי ״בית״ והייתי מאושרת.

הגענו לביקור

ב – 15 בדצמבר, כמעט ארבעה חודשים מתחילת המסע, עלינו על טיסה מצ׳אנג מאי לבנגקוק, ומשם לטיסה לארץ. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה.

כשנחתנו, חיכתה לנו הפתעה אמיתית. בילי ואורית, החברות המהממות והאהובות שלי, הגיעו עם בלונים וחיבוקים לשדה התעופה. שתי דקות אחרי פגשנו את עמית האהוב שלנו וזכינו לחיוך ענק וחיבוק.

בשבועיים וחצי שהקדשנו לביקור, נפגשנו עם המשפחה, החברים, החתולים והשכנים הוותיקים.
אושר גדול מילא את ליבי והדבר היחיד שהעיב על הביקור היה הבילוי הלילי הקבוע במקלט, ב״מסיבת פיג׳מות״ שארגנו החות׳ים מתימן. כבר מעל שנה עברה, והמדינה שלנו עדיין שרוייה במלחמה, חיילים נהרגים מידי יום, ותמונות החטופים שעדיין לא הוחזרו לביתם, ״מקשטות״ את הרחובות 😢, ובכל זאת, אני בבית. כמו שרציתי.

טוב, לא בדיוק, כי הבית מושכר ואנחנו נמצאים בדירה מושכרת. המזוודות בסלון, בגדי החורף בארגזים, לוקח זמן להבין איפה כל דבר נמצא… החתולים שלי לא לידי ואני צריכה ללכת כדי לראות אותם. בקיצור, אני בבית אבל לא ממש מרגישה בבית.

התחושות לא קלות. המון מחשבות מתרוצצות במוחי. האם זה היה נכון עבורי לצאת למסע כזה? האם היה לי טוב יותר אם הייתי נשארת בארץ בימי מלחמה שלא נגמרת? ומי יודע אם תהיה לי אפשרות לעשות מסע כזה בעתיד? אולי רק שאחזור ואשתקע כאן מחדש, אוכל באמת להרגיש בבית?

במסע הזה אני לומדת המון. על המקומות אליהם אני מגיעה, התרבות, האנשים, הנופים והאוכל, ובעיקר אני לומדת על עצמי. אני מבינה שזה בסדר להתלהב מכל מה שסביבי, ברגע אחד, ולהתגעגע רגע אחרי. אני יודעת שזה בסדר להנות מהאוכל המקומי ובמקביל להתגעגע לאוכל של בית. למדתי שזה בסדר להרגיש משהו אחד, גם אם כל האחרים סביבי מרגישים אחרת.

ומה הלאה?

אני החלטתי לצאת למסע הזה, ועכשיו אני מחליטה להמשיך בו. (בידיעה שתמיד אוכל להגיד: די, מספיק״ ולחזור הביתה).

שבועיים וחצי של חופשת מולדת וחזרה למסע..

בפוסט הבא אספר לכם כמובן על המשך מסעותינו בעולם.