בכל פעם שהתיישבתי לכתוב פוסט, זה היה בהתלהבות, מתוך רצון לשתף את קורותיי במסע, ולחלוק מידע שיהיה שימושי לאחרים. תמיד ידעתי בגדול על מה אני רוצה לכתוב ואילו תמונות אני רוצה לצרף.
הפעם זה שונה. ידעתי שאני רוצה לכתוב משהו. בעצם, הרגשתי שאני חייבת.
אי אפשר לעבור לסדר היום ולהמשיך כרגיל בלי להתייחס ליום הזה. לתאריך הזה, שלנצח יהיה חקוק בראשי ובליבי.
אני כותבת ומוחקת, ושוב כותבת. לא בטוחה איך להתחיל…
רגע לפני שחיינו השתנו לנצח
אולי פשוט אחזור אחורה. לא יותר מידי, לספטמבר 2023.
בסוף ספטמבר 2023, קצת אחרי שרוני סיימה את שירותה הצבאי, יצאנו לחופשה משפחתית לצפון יוון ואתונה.
טיילנו בטבע של צפון יוון ובכפרים הקטנים, טיפסנו למטאורה לראות את המנזרים התלויים, המשכנו לאתונה וחווינו את העיר. ביום שלישי 3/9/2023 בשעות הצוהריים, חזרנו בשמחה הביתה, למוכר והידוע.
אחרי חיבוקים ונשיקות לחתולים האהובים שלנו, חזרנו לשיגרה – קניות בסופר, בישולים, כביסות, ביקור אצל סבא וסבתא.
בשישי בלילה, הלכנו כהרגלינו לישון. אפילו לא לרגע אחד, לא יכולתי לדמיין את הבוקר הנוראי אליו קמנו.
השבעה באוקטובר
בשעה 6:29 שעון ישראל, סער העיר אותי בקריאות: ״קומי, יש אזעקה״, תוך כדי שהוא מוודא שגם הילדים מתעוררים, ויחד ירדנו לממ״ד.
אני זוכרת את עצמי, עדיין חצי ישנה, החלונות רועדים, וברקע פיצוצים בלי סוף.
זאת לא פעם ראשונה שאני שומעת אזעקה, זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת יירוטים, אבל הפעם הייתה תחושה שונה ואני התחלתי להרגיש מועקה.
כשחלפו להן 10 דקות, יצאנו מהממ״ד ומיהרנו להדליק טלוויזיה.
אני זוכרת שבהיתי בטלוויזיה ובשדרנים שמסרו עוד ועוד הודעות – חדירת מחבלים לקיבוצי העוטף, מחבלים בשדרות, 20 הרוגים, חשש לחטיפה ועוד פרטים ששכחתי, (אולי כי רציתי לשכוח).
סער, ששירת בעזה והכיר את האזור, אמר לי: ״לא יכול להיות שזה נגמר ב 20 הרוגים. את תראי שזה יהיה הרבה יותר מזה״.
אני זוכרת עד היום את דברים שאמר ואיך באותו רגע ממש קיוויתי שהוא טועה.
לצערי הרב, הוא לא טעה.
אני לא צריכה להרחיב על כל מה שקרה במדינה מאותו רגע והלאה. את זה כולנו יודעים.
אני רוצה לספר מה קרה אצלינו בבית.
זה לא קרה באותו רגע, כי באותו רגע וגם בימים הבאים, היינו מוכי הלם ועצב (שהלך והתגבר ככל שעבר הזמן והבנו, פחות או יותר מה קרה). לקח קצת זמן, והתחושה שאין לנו מה לחפש כאן, במדינה שלנו שמתנהלת כמו שמתנהלת, הפכה להבנה שאנחנו צריכים לצאת מכאן כדי שנצליח לנשום קצת.
התכנון לצאת למסע התבשל לפני השבעה באוקטובר 2023. אמרנו שנעשה את זה מתישהו, בעתיד הלא רחוק.
זה היה בגדר חלום – לטייל, לראות עולם, לחוות את המקום כתושבים, ולא כתיירים שהגיעו לסמן וי.
אחרי השבעה באוקטובר, הבנו שאין טעם לחכות, כי מי יודע מה יקרה מחר. זה הזמן לחיות. זה הזמן לממש את החלום.
יוצאים למסע
ב – 22/8/24, אחרי שסיימנו את ההכנות למסע (על כך בפוסט הכנות למסע), עלינו ברגשות מעורבים על טיסה לתאילנד. מצד אחד התרגשות מהיציאה למסע, ומצד שני, הידיעה שהשארנו מאחור את אהובינו במקום לא בטוח, במדינה בקריסה.
הרגשות המעורבים מלווים וילוו אותנו לאורך כל המסע.
אנחנו מטיילים וחווים חוויות, פוגשים אנשים מעניינים, שוטפים את העינים בטבע האדיר, אבל הלב לא שלם.
אי אפשר להתנתק ממה שקורה בישראל, מהאהובים שלנו ששוב נאלצים לרדת למקלטים, מדאגה שחלילה לא יפגעו, מהמחשבות על עתיד המדינה.
אנחנו מתעדכנים בחדשות ושומעים על עוד נופלים ועוד נרצחים והלב נשבר שוב ושוב.
בשישה באוקטובר 2024 בשעות הערב, אני מתחילה להרגיש את הלב השבור, מתכווץ. וזה ברור לי למה זה קורה.
יום למחרת, כאן בפאי, מתוכנן מפגש קהילתי.
שבעה באוקטובר 2024
אנחנו מגיעים למקום המפגש, בכניסה קיר זיכרון, פרחים ונרות. מי שרוצה יכול לענוד את הסיכה הצהובה.
הרבה אנשים מגיעים, אנשים שבאו להיות יחד, לשיר, לשתף, להקשיב ובעיקר לעצור ולזכור.
המפגש מתחיל בשעה 10:29 (6:29 שעון ישראל) ונמשך קרוב לשעתיים.
שרנו שירי אבל, וגם שירי תיקווה. ראינו ושמענו אנשים שאיבדו חברים וקרובים, אנשים שפונו מבתיהם ורק רוצים לחזור, חבר׳ה צעירים וגם בעלי משפחות שעולמם חרב עליהם ברגע.
והדמעות זולגות מעצמן, גלילי טישו עוברים מיד ליד, אי אפשר לעצור את הבכי.
המפגש מסתיים וכולם קמים בשקט, והולכים, כל אחד לדרכו. חייבים להמשיך בשגרת החיים.
למחרת, לוח השנה מראה את התאריך 8/10/24 אבל אני לא מצליחה לשחרר את התאריך של יום האתמול. השבעה באוקטובר לא מרפה ונראה שלא ירפה לעולם 💔
