המסע שלנו בקו לנטה

ארבעה חודשים חלפו מתחילת המסע שלנו. מתוכם שלושה חודשים בצפון תאילנד, שבועיים וחצי בלאוס, ושבועיים וחצי נוספים בביקור מולדת.
תאילנד אהובתנו ״קראה״ לנו לחזור, ואכן חזרנו. הפעם לאיזור אחר. האי לנטה.

רוב הישראלים שמגיעים לתאילנד, נוסעים בדרך כלל לאחד מהאיים: סמוי או פנגן, רבים אוהבים גם את פוקט. המקומות האלה לרוב עמוסים, רועשים ומאוד תיירותיים.

אנחנו חיפשנו מקום שקט ונעים, אותנטי עד כמה שניתן, שיהיה בו ים וטבע, וככה מצאנו את עצמינו מתוכננים להגיע לקו לנטה.

הגעה לקו לנטה

אחרי ארבעה ימים בבנגקוק התוססת, טסנו לקראבי (משך הטיסה כשעה). ביציאה מהשדה קנינו כרטיסים לוואן משותף, איתו נסענו למזח בקראבי, שם עלינו למעבורת (כשאנחנו והמזוודות בתוך הרכב). תוך זמן קצר הגענו למזח בקו לנטה, ומשם המשכנו עם הוואן ישירות למלון.
זה אולי נשמע מסורבל אבל זה ממש פשוט. מבחינתנו, עלינו לוואן בשדה התעופה בקראבי, וירדנו ליד המלון בלנטה.
כל ההעברה נמשכה כשעה וחצי.

הגענו למלון שסגרנו מראש לשבוע, (עד שנמצא את המקום הקבוע למהלך השהות), פרקנו את המזוודות וסער יצא כהרגלו, לחפש קטנוע. יש לנו רישיון נהיגה מתאים, ומבחינתנו זאת הדרך הכי נוחה להתנייד ולחקור את המקום אליו הגענו.

אז יש מלון לשבוע, ויש קטנוע. ומה עכשיו?

עכשיו זה הזמן לבדוק את הסביבה ואת האפשרויות העומדות בפנינו, ולמצוא מקום למשך כל זמן השהות שלנו.
כיוון שאנחנו לא בחופשה, אלא במסע, ולרוב נשארים במקום מסוים לזמן ממושך, ותוך כדי גם עובדים, חשוב לנו שזה יהיה מקום שיאפשר לנו להתנהל בנוחות, כלומר – בית או דירה עם מטבח, מכונת כביסה, ומרחב נוח לעבודה.

כך גם בלנטה, סגרנו מלון לשבוע, ובמהלכו מצאנו את הבית בו אנו גרים עכשיו.

המלון המיוחד שלנו

המלון שסגרנו, הוא מלון דירות חמוד במיקום מצוין, בחוף קלונג דאו הגדול והמרכזי.
במרחק הליכה קצר יש שפע של מסעדות, בתי קפה, שירותי מסאג׳ וכמובן סבן אילבן.
כדי להגיע לחוף צריך רק לחצות את הכביש וללכת עוד כמה דקות.

על פניו נשמע נהדר, אבל… מהר מאוד הסתבר לנו שלא הכל מושלם, ובכל בוקר בשעה 5:20 קיבלנו השכמה מהמסגד הקרוב (קרוב מידי).
אם אתם מאלה שאוהבים לקום מוקדם בבוקר, אני ממליצה בחום, אבל אם תעדיפו יקיצה טבעית, מומלץ לכם לחפש מקום אחר.

אנחנו ידענו שיש לנו סך הכל שבוע להיות במקום והחלטנו מראש לראות בכל תקלה/אתגר, תקראו לזה איך שאתם רוצים, חלק מהחוויה.

ותכל׳ס, המקום הזה סיפק לנו לא מעט חוויות.

חוויה ראשונה

החוויה ראשונה הייתה חתולה טריקולורית מתוקה שהשתזפה לה בשמש, יללה לקראתנו וכמובן שקיבלה ליטופים.
בהמשך היא הקפידה להגיע אל דלת החדר שלנו, נכנסה וטיילה בחדר. קראנו לה חגית 😆, וכשהיא לא באה מיוזמתה, יצאנו לקרוא לה.

חוויה שנייה

החוויה השנייה התחילה כשנכנסתי למטבח שנמצא בחלקה האחורי של הדירה.
על הקיר היה תלוי שלט: ״נא לא להאכיל את הקופים״.
מבט אחד דרך החלון הספיק לי כדי לראות את הקופים היושבים על הגדר. אני שאוהבת קופים, שמחתי. הם פחות התלהבו ומיהרו לברוח חזרה אל העצים.
כמובן שבמהלך השבוע ראינו אותם עוד מספר פעמים. מטיילים על הגדר, אוכלים תפוח (לא אני נתתי להם, בחיי).
קוף אחד אמיץ במיוחד, הלך על הדשא בחצר.

ה – חוויה

החוויה השלישית והמעניינת במיוחד, התרחשה באחד הימים, בשעות אחה״צ המוקדמות בזמן שסער עבד בחדר, ואני ישבתי לתומי במרפסת, עם כוס הקפה שלי והנייד. (המרפסת שלנו, חשוב לציין, הייתה מוגבהת. כלומר בדרך אליה היו 3-4 מדרגות).
בעודי מביטה בנייד, שמעתי נקישות לא מוכרות ובזווית העין קלטתי אותה צועדת על השביל. לטאה ע נ ק י ת.
קראתי לסער בהתלהבות, אבל הלטאה פחות התלהבה, ומייד רצה להתחבא מתחת למבנה.
מאותו רגע הייתה לי משימה. לארוב ללטאה ולתעד אותה.
יומיים שלמים חלפו ואין זכר לגברת לטאה.
עד ש.. יום אחד היא שוב הופיעה לרגע ומייד חזרה למחבואה.
אני התמקמתי בעמדת תצפית, מחזיקה את הנייד על מצב מצלמה, וחיכיתי בשקט מינימום הייתי צלמת של נשיונל ג׳יאוגרפיק 😆.
ההמתנה השתלמה, הגברת יצאה ממחבואה ואני הצלחתי לצלם אותה צועדת בחצר. (עד שסער הבהיל אותה והיא שוב ברחה).
צוחקים ומתלהבים, בדקנו בגוגל וגילינו ש… הלטאה החמודה היא לטאת כוח מים. הלטאה החיה השנייה בגודלה בעולם, אורכה שני מטר בממוצע והמשקל הממוצע הוא 20 ק"ג. הכוח הוא טורף המרתק את טרפו לקרקע בעזרת טפריו הגדולים וקורע ממנו נתחי בשר. כאוכל נבלות הסתגל כוח המים לחיים בשולי יישובי בני אדם, ונוהג לחפש מזון במזבלות.
באותו רגע היא כבר לא נראתה לנו חמודה כל כך.
החברים שלנו נבהלו, אמרו לנו שאחנו חייבים לידע את הנהלת המלון, וכשדיברנו את בעלת המקום, ושאלנו אם היא מודעת לקיומה של הלטאה, היא השיבה לנו ללא התרגשות יתרה: "Don't mess with it , it won't mess with you" 🤨
לשמחתי הרבה, יומיים אח״כ עזבנו את המקום.

מחפשים את הבית שלנו באי

במהלך השבוע בו שהינו במלון (שהרגיש יותר כמו גן חיות), חיפשנו מקום בו נוכל לגור לאורך זמן ונרגיש בו ״כמו בבית״.
לצורך כך חיפשנו בבוקינג, בקבוצות רלוונטיות בפייסבוק, הסתובבנו ברחוב הראשי של האי, וגם קיבלנו מחברה, המלצה על מתווכת.
מתוך כל המקומות שראינו, בחרנו את זה שהתאים לנו מבחינה כלכלית וענה על הצורך במקום מתאים למגורים ועבודה.

כמו שאפשר לראות בתמונה הבית צבוע ב״ירוק בית חולים״.
לרוב האנשים זה ישמע חסר משמעות, אבל מי שמכיר אותי היטב, יודע שאני לא יכולה לסבול את הצבע הזה.
אז איך זה שבכל זאת בחרתי בבית הזה?
כי במסע הזה אני מתגמשת על דברים שלא חשבתי שאצליח, ומסמנת לעצמי עוד וי של הצלחה. מבחינתי זאת עוד אבן דרך במסע הפרטי שלי.

על חוויות נוספות מהשהות שלנו באי, אספר לכם בפוסטים הבאים.