אנשים ששומעים שאנחנו במסע, או ״טיול אחרי צבא״ כמו שאנחנו מכנים אותו 😀, לרוב אומרים לנו: ״וואו, איזה כייף״, ״אנחנו מקנאים״,״איזה אומץ״, ״אתם חיים את החלום״, ״הלוואי עלינו״, ועוד אמירות בסגנון.
שלא תחשבו לרגע שאני חלילה מתלוננת, אבל לא תמיד הכל כייף, או חלומי. יש רגעים לא מעטים שבהם אני שואלת למה אני עושה את זה לעצמי?
ובכל זאת, גם אם לא הכל מושלם, זאת עוד חוויה לאוסף החוויות.
ההגעה להודו – סוג של חוויה
כשהחלטנו לנסוע להודו, הזמנו טיסה בחברת אייר אינדיה. היינו אמורים לטוס מהארץ ולנחות בדלהי.
שש שעות טיסה ואנחנו ביעד המתוכנן.
אבל בחיים כמו בחיים, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
בשל המצב ״המזהיר״ בארץ, הטיסה בוטלה ואנחנו מצאנו את עצמנו ב״מסע בתוך מסע״.
טסנו עם אל על עד בנגקוק במשך אחת עשרה שעות, עברנו בתחנת ההגירה, אספנו מזוודות, נסענו ללילה במלון (כי לא היו טיסות המשך בשעה מתאימה), למחרת נסיעה נוספת לשדה התעופה ומשם לדלהי. טיסה של עוד שש שעות.
– טיסה של שש שעות הפכה לשתי טיסות של 17 שעות סהכ. (ובנוסף נסיעות למלון ומהמלון ולילה בבנגקוק שלא היה בכלל בתכנון).
אם חשבתם שכאן זה נגמר, טעיתם.
כיון שהגענו לדלהי בשעה מאוחרת, לא הייתה טיסה לדהרמסלה אליה תכננו להגיע, ונאלצנו לישון במלון לדלהי. (לא בטוחה אם אפשר לקרוא לו מלון, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו).
למחרת נסענו (שוב) לשדה התעופה ומשם בטיסה עם חברת אינדיגו לדהרמסאלה.
בשדה התעופה חיכה לנו נהג מונית איתו תיאמנו מבעוד מועד, דרך כריס הסוכן מדהרמקוט 917018468304+
– יצאנו מהבית ביום שני בשעות אחה״צ והגענו ליעדנו רק ביום חמישי בשעות הבוקר שעון הודו.
סוף סוף הגענו…
אחרי כמעט ארבעה ימים בדרכים, חברינו הנוודים נילי וירון, (אותם הכרנו כשהתחלנו את המסע שלנו בצפון תאילנד), דאגו לנו לנחיתה רכה וקבלת פנים חמה. הם נמצאים בדהרמקוט כבר חודשיים ומכירים היטב את המקום, את מסלולי הטיולים, ואת המסעדות בהן כייף וטעים לאכול.
אנחנו בהודו, יעד חדש, שונה ומסקרן. אנחנו מוכנים לחקור ולגלות את הסביבה החדשה, אבל… רגע… אנחנו נאלצים לדחות קצת את התוכניות. ארבעה ימים בדרכים בתוספת מזגנים מקפיאים בשדות התעופה ובמטוסים עשו את שלהם. סער ואני מצוננים היטב, מכורבלים במיטה עם דקסמול סינוס ואדוויל 🥴🤧.
יומיים – שלושה חולפים להם, ואנחנו כמו חדשים.
עוד על הודו, דהרמקוט והסביבה, בפוסט הבא…
